לפני כחודש ביצענו מבחן טווח לחמישה כלים כל־חשמליים. הנהיגה הייתה במהירות תואמת תנועה ובמגוון מתארים, דהיינו פקקים, מהירות בין־עירונית, עליות וירידות. אני יכול להגיד שאף אחד מהכלים הכל־חשמליים אמנם לא הפגין נוחות נהיגה מושלמת, או אפילו כזאת שמדגדגת אותה. אבל השקט, בגלל שיש הרבה פחות חלקים מכניים, מעניק חוויית נסיעה איכותית המכפרת על אותה נוחות לא מושלמת. מפה לשם, אני יכול לציין שאמנם טסלה היא זו שפרשה ראשונה מהמירוץ לטווח, אבל היא גם זו שרובנו רצינו לחזור אתה הביתה. קחו את זה לאן שאתם רוצים. לכתבה המלא
לחצו כאן.
במהלך החודש גם נזכרתי כמה כיף זה שלוליות. ואני לא מתכוון לכיף של לקפוץ לתוכן עם מגפיים, אלא יותר של לקפוץ לתוכן עם סוזוקי ג'ימני. הממתק הזה, שמיוצר כבר מאז 1970 (אז נקרא J10 ובאייטיז סמוראי), הוא יוצר החיוך האידיאלי לימים גשומים. נכון, יש ימים בהם נחמד לשכב מתחת לפוך או להתכרבל בשמיכה בספה, לראות סרט טוב וללגום מספל שוקו חם, אבל יש גם ימים שפשוט כיף לטייל בשבילים מלאי שלוליות להשפריץ לכל עבר. קראו לי ילדותי, קראו לי חוליגן, אבל אל תמנעו ממני את הימים האלה.
צילום: נועם עופרן
ואל תטעו. אל המפגש עם הג'ימני, הגעתי עם היפנית כפולת ההנעה האישית שלי, סובארו GT, והחשש להיכנס לשביל הכבוש התפוגג לאחר שיחה עם צוות הצילום שהודיע לי שהרגע עברו בו ואין לי לחשוש. תוכנת הניווט הראתה 2.6 קילומטרים של שביל עד להגעה ליעד, ואני באמת לא מבין איך צוות הצילום מבקש ממני להיכנס מרחק שכזה עם הרכב האישי שלי... אבל לא רציתי לטרטר אותם ונכנסתי בזהירות ואחרי עשרות מטרים הבנתי שנהיגה אטית וכיול המתלים של המכונית פחות מתאימים יחד, וככל שאני מגביר מהירות היא "מגהצת" את התוואי טוב יותר.
כך מצאתי עצמי בסטייג' ראלי טיפשי עם רפליקת ראלי בת 22 ומחייך כמו ילד קטן. לא אשקר, עצרתי את עצמי כדי לא לעשות דברים שהיו, בוודאות גבוהה, מדביקים אותי לעץ, דברים שהייתי מבצע מבלי להסס מספר שנים מוקדם יותר. כשהגעתי ליעד, צוות הצילום היה בהלם ובו זמנית נקרע מצחוק, גם כי חשב שאני מגיע משביל אחר, קצר משמעותית, וגם כי הבין באיזה קצב נהגתי.
צילום: אוהד אלגוב
באחד הימים בהם הגעתי לאסוף את בתי הקטנה והיחידה מהגן, בעודי חונה ברברס, הגיעו בהתלהבות מספר ילדים והתבוננו בפלא האדום שמפיק דציבלים גבוהים משאר הכלים הקונבנציונליים שבכביש. חייכתי אליהם, ואז פנה אלי המנהיג שלהם ושאל "תגיד, זה ניסאן סקייליין?" חייכתי לעברם והנעתי ראשי לשלילה, תוך שהשבתי להם שזאת סובארו אימפרזה GT טורבו. להפתעתי הם בכלל לא התאכזבו והוציאו מכשירים ניידים וצילמו את המכונה האדומה מכל זווית.
הזאטוטים הגזימו עם זוויות הצילום, ומכונית נכנסה לרחוב, אז אמרתי להם שיעלו למדרכה ושהכביש אינו מגרש משחקים. כי אולי אני הכי מגניב שיש, אבל אני גם מזדקן ולא יכול שלא להפוך לסוג־של אבא שלי עם השנים.
[email protected]
